. 40 § פרק א עסק בבחינת משמעותה של הזכות לביטול החוזה בעקבות הפרה . נשוא הבדיקה עתה הוא המקור המשפטי לזכות זו . תיבחן השאלה , אם מקורה של הזכות לביטול הוא בדין או בחוזה . מן הראוי להעיר תחילה הערת מבוא ביחס לנשוא הבדיקה : פשיטא הדבר , שלתניות חוזיות לא ניתן לייחס תוקף משפטי ללא הכרת הדין בקיום תוקף כאמור , וזאת , כפי שתוקפה של כל זכות נטענת בעולם המשפט מחייבת עגינה בדין . אך באשר דנים באיתורו של המקור המשפטי לזכות , השאלה המעניינת היא , מהו המקור ז ויו'מ את הזכות , ואשר לו יש לשייך את נביעתה . מובן , כי שכלולה של יצירה זו מחייב גושפנקא של הדין . אכן , במשמעות טכנית זו , מקורה של כל זכות הוא בדין . אלא שבמובן הטכני אין כל עניין עיוני לסוגייתנו , שכן על פי התפיסה האמורה , אין בנמצא כילל זכויות שמקורן בחוזה . , על כן , כאשר הדין יוצר את תוכנה של הזכות , לפנינו זכות שבדין . כאשר הדין רק מעניק גושפנקא ליצירת הצדדים , לפנינו זכות שבחוזה . 1 ייחוס פורמלי או רעיוני . סקירת המבחנים תיעשה בהמשך . לאור הערה מקדימה זו , נבחן להלן את המקור לזכות לביטול חוזה בעקבות הפרה .
אל הספר