בעלים רשום של מקרקעין - חברת בריטיש וקולוניאל - מכרו את המקרקעין שלהם לחברת נוטריקון , אשר מכרה אותם בתורה פעמיים : בשנת 1976 למר גנז ובשנת 1993 לקיבוץ אפק . אפק לא ידע על קיומו של גנז ואף לא היה יכול לדעת ; מאחר שהרישום לא הועבר מעולם לנוטריקון , כל שעלה מבדיקת פנקסי המקרקעין הוא שהמקרקעין הם של בריטיש ושאין עליהם כל טענת זכות . ברם , בטרם הסתיים ההליך של רישום המקרקעין על שם אפק , נזעק גנז ותבע לאכוף את ההסכם בינו לבין נוטריקון ולמחוק את הערת האזהרה שרשם אפק בגין ההסכם שלו עם נוטריקון . בית המשפט העליון דן בעימות שבין גנז לבין אפק בהרכב מורחב . אף על פי שבעת ההתחייבויות הנוגדות לא היתה נוטריקון בעלת המקרקעין ( שכן , כאמור , הרישום לא הועבר על שמה ) חלה בנידון , כך פסקו כל שבעת השופטים שישבו בדין , הוראת סעיף . 9 כלשונה , הוראה זו קובעת כי גנז גובר על אפק במישור הקנייני . לו היה סעיף 9 מוחל כפשוטו , היתד , נותרת אם כן בידי אפק זכות ( מפוקפקת ) לתביעת פיצויים נגד נוטריקון . בית המשפט סירב , ובצדק , לאשר תוצאה קשה זו , ופסק כי הימנעותו של גנז מלרשום הערת אזהרה במשך שבע עשרה שנים אף על פ...
אל הספר