תאוריית ההכוונה העצמית

תאוריית ההכוונה העצמית היא תאוריית מוטיבציה המבוססת על הגישה ההומניסטית , הדוגלת כמיטביות ( well-being ) של האדם , בפיתוח תחושת הערכה עצמית ובמימוש עצמי , בין שמדובר בתלמיד בכיתתו , בפציינט בקליניקה , כספורטאי על מגרש המשחקים או בעובד במקום עבודתו . התאוריה פותחה על ידי קבוצת חוקרים בראשותם של דיסי וראיין , ( Pelletier & Ryan , 1991 ; Ryan & Deci , 2000 ; Ryan , 2000 Deci & Ryan , 1985-, Deci , Vallerand . ) והיא עוסקת בהתפתחות האדם , במימוש הפוטנציאל שלו ובהסרת המכשולים לצמיחתו , זאת , בהנחה של"עצמי" ( self ) יש נטייה תמידית להשתכללות ולהתארגנות מסדר גבוה יותר . דיסי וראיין פיתחו את התאוריה כגישה למוטיבציה ולאישיות של האדם , המדגישה את החשיבות של האדם וסביבתו ביצירת המשאבים הפנימיים להתפתחותו ולהכוונת התנהגותו . על פיהם , מוטיבציה עוסקת בעירור , והיא יכולה לגרום להתנהגות להיות אותנטית , מלאת עניין , מתלהבת ובטוחה , ולגלות פעילות מוגברת , מתמידה ויצירתית , מלאת חיות , ערך עצמי ומיטביות כללית . תאוריית ההכוונה העצמית , ( Self-Determination Theory ) ובקיצור , SDT מדגישה שהתהליכים המניעים...  אל הספר