הכלל הקבוע בסעיף , ( 4 ) 2 האוסר על איום או על שימוש בכוח ביחסים הבינלאומיים , מחייב את כינונו של מנגנון ביטחון קולקטיבי שיבטיח בוודאות גבוהה את ביטחונן של מדינות . במובן זה מנגנון הביטחון הקולקטיבי הוא בה בעת הן חריג לכלל האוסר על השימוש בכוח - הואיל והוא מסמיך שימוש כזה במקרים ובתנאים הקבועים במגילה - והן מנגנון משלים לכלל . הדיון בתת פרק זה מורה כי מנגנון הביטחון הקולקטיבי שכונן במגילה , מצא את עצמו נתון בין הפטיש של התיאוריה לבין הסדן של הפוליטיקה ולא הצליח , עד כה , לספק למדינות את הוודאות הנדרשת על מנת להבטיח את הכלל . כפי שראינו , פרק VII למגילה ניזון מן הרעיון של ביטחון קולקטיבי אך נמנע , במודע , מלנסות ולתרגם את הדרישות התיאורטיות שעל מערכת מושלמת של ביטחון קולקטיבי לעמוד בהן לכללים נורמטיביים . אכן , ניסיון כזה היה מועד לכישלון משום שלא התקיימו תנאי הסף הסובייקטיביים הנדרשים לכינון מערכת כזו , ולו אלה היו קיימים , היה מקום לכונן , אולי , ממשלה עולמית על יסוד אמנה אוניברסלית המשקפת את הסולידריות של בני הקהילה ולא אמנה בינלאומית של ארגון שחברותיי הן מדינות ריבוניות ושסולידריות ...
אל הספר