עזריה אלון אבן , אבן , אבן לכל מלוא העין . פסגות , קירות סלע , גיאיות , מישורי צרירים - הכל אבן : שחורה , צבעונית , או בהירה ומסנוורת את העין ; סלעי ענק , אבנים , חצצים , חול גס - הכל אבן . כך מצטיירים ההרים שמעל אילת בעיני הצופה השטחי . אם הוא שוויצרי או הולנדי הוא מוקסם : סוף סוף , אחרי ירק או שלג שאין להם סוף יש משהו ראשוני - בלתי מכוסה . אם הוא ישראלי - הכל תלוי בשאלה אם הוא יודע לראות מעצמו , או מישהו לימד אותו לראות . בלשון הגיאולוגית , שעברה כבר במידה מסוימת אל לשון הדיבור של אוהבי הטבע , קוראים לערימה הזאת של ההרים , המרוסקת והמגובבת , " מסיב אילת . " פעם היינו סבורים כי כאן אנחנו יכולים לגעת במעשה בראשית ממש , וכי ההרים העשויים שחם עומדים כך , ללא שינוי , מאז בריאת העולם ( או קרום כדור הארץ ) וכי מעולם לא שקעו ולא התרוממו , אבניהם לא השתנו , וים לא כיסה אותם . היום אנחנו יודעים כי אכן הם קדומים מאוד , בני מאות מיליוני שנים , אבל התמורות לא פסחו גם עליהם : גם הם עלו וירדו , נתרסקו ונתגבשו מחדש , ואפילו היו מתחת לים . עם כל זאת הרי הם הדבר הקדום ביותר שישנו בארץ ישראל . "הם " -...
אל הספר