כפי שכבר נזכר לעיל ( עמ' , u » 'ראש השנה לנטיעה' הוא באחד בתשרי ולא בט'ו בשבט . ראש השנה לנטיעה הוא "היום הקובע" בספירת שנותיו של האילן מיום נטיעתו . מסתבר , כי קביעתו באחד בתשרי הבטיחה קיום נאות של דין ערלה , האוסר לאכול מפירותיו של האילן עד מלאות לו שלוש שנים . כיוון שבתנאים רגילים לא יעלה אדם על דעתו לנטוע בעונת הקיץ החרבה , כי אם בעונת הגשמים , הבטיחה קביעת ראש השנה לנטיעה באחד בתשרי כי שנותיו של האילן הצעיר תהיינה אמנם מלאות טרם תותר אכילת פירותיו . ברור , שדבר זה לא היה מתאפשר אילו היה נקבע ראש השנה לנטיעה בט"ו בשבט , כי נטיעות שמרבים לנטוע בכסלו ובטבת היו נחשבות כבר לבנות שנה בט'יו בשבט . נטיעת מרבית אילני המאכל הנשירים מתבצעת בתקופה שבה הם עומדים בשלכת , טרם טיו בשבט . מט"ו בשבט ואילך , בתקופת ההתעוררות , אין העונה טובה לנטיעתם של רוב העצים הללו . כיצד קרה אפוא , שבימינו מוכר ט"ו בשבט כחג הנטיעה ? מנהג חדש הוא זה , אך מקרוב החל - בימי העליה השניה . טובי המחנכים העבריים שעלו לארץ היו מלאים כיסופי גאולה שספגו בביתם בגולה . חלק נכבד מכיסופים אלה נוצר בהשפעת מנהג סעודת הפירות בט"ו ...
אל הספר