הדיון בפיתוח כתב לשפות סימנים מדגיש הן את הדומה והן את השונה במבנה ההגאי ( הפונולוגי ) של שפות סימנים לעומת שפות מדוברות . מצד אחד , בשני סוגי השפות מילים מורכבות מרשימה מצומצמת למדי של אלמנטים פשוטים יותר , ההגאים . מצד אחר , ראינו כי בשפות מדוברות ההגאים בדרך כלל עוקבים , ואילו בשפות סימנים מרבית ההגאים מבוצעים בו זמנית . כאן עולה השאלה כיצד ניתן להסביר הבדלים אלו . לא ננסה לתת כאן תשובה ממצה לשאלה זו , שכן נדרש לכך דיון ארוך ומעמיק יותר מכפי שפרק זה מאפשר . ככל הנראה , הבדל זה נובע מהשפעת המודאליות ( הערוץ הפיזי שהשפה מועברת בו ) על מבנה השפה . הערוץ החזותי מאפשר לנו לקלוט הרבה יותר מידע באופן סימולטני מאשר הערוץ השמיעתי . לעומת זאת , הפקתו של סימן אורכת זמן רב יותר מאשר הפקת הברה בשפה מדוברת . אם נניח שיש מגבלות קוגניטיביות על אורך של מבע בכל שפה שהיא ( כגון מגבלות של זיכרון לטווח קצר , ( הרי שנראה כי שפות המועברות בערוצים פיזיים שונים אימצו לעצמן אסטרטגיות שונות של העברת המסר . שפות מדוברות יכולות לשזור אלמנטים בזה אחר זה , משום שהפקתם קצרה יחסית ומשום שהתפיסה השמיעתית שלנו אינה י...
אל הספר