בחלק הראשון של חיבורנו ( סוגיא א ) למדנו , שבמשנת ראש פרק המפקיד שקוע מדרש הלכה על פרשיות השומרים . ובמסגרת מדרש זה הופיעה גם ההלכה על זכיית השומר בכפל כששילם ולא רצה לישבע . ברם , עיגונה של הלכה זו בכתוב אינו מסתבר לשיטה המיוחסת ברגיל לבבלי . שכן לשיטה זו זכיית השומר אינה חידוש בהלכה , אלא באה מתוך העובדה שכך רוצה הבעלים : לצורך הבטחת הקרן הוא מעביר לשומר מתחילה את הזכות על הכפל אם יבוא . הסבר זה נועץ את זכות השומר בסיבות עובדתיות , שאין צורך או מקום לייסרן על מדרש הכתוב . כאן אפוא תרומתו של עיוננו להשלמת הדברים . שכן לא סוף דבר שבמכילתא דרשב"י ובירושלמי מוסברת זכיית השומר על-ידי מדרש הכתוב דווקא , אלא שאף אמוראי הבבלי , שחלקם אינו מכיר כנראה במדרש זה , אף הם סברו שיסוד זכייתו של השומר אינו ברצון הבעלים , אלא מן הדין הוא עולה . רק המקור המדרשי נעלם מקצת אמוראי הבבלי , ולדעתם מיוסד כנראה הדין על תקנת חכמים ; אך המצע הרעיוני להלכה זו משותף אפוא לכלל האמוראים , בבבלי ובירושלמי , והוא ממשיך את האמור במכילתא דרשב"י . העברת העניין למישור שונה , לרצונו של המפקיד , אינה אלא פרי לימודם של בעלי...
אל הספר