במימרותיהם של האמוראים בסוגיא זו משתקפת השתבצותו של דין טענת גנב במסגרת דיני גנבה כתהליך נמשך , שבתחילתו עדיין אין הטוען טענת גנבה מוגדר כגנב לכל דבר , ובהמשכו מתבססת ההלכה ומוענק לטוען טענת גנב מעמד של גנב גמור . בתהליך זה יש משום הד להלכה הראשונה , אע"פ שאצל האמוראים נתקבלה ההלכה האחרונה ללא עוררין . אך , ראשית , יש לעמוד על דינו של ר' יוחנן . '" הטוען לחברו טענת גנב באבדה חייב . הלכה זו נראית פשוטה ולא ברור מהו חידושו של ר' יוחנן , שהרי לעניין טענת גנבה מה 133 שהרי אין כאן מעשה , המעביר את הפקדון מרשות בעלים לרשות השומר . והשווה : ר"ש גארמיזאן , אמרי בינה - שיטת ב"ק , שם , ירושלם , תשנ"ב . 134 ולפי זה , ר' חייא בר יוסף עסוק בשליחות יד של גנבה או גזלה , ולא בשליחות יד של שימוש ( כפירוש רש"י בב"ק שם , ( וכבר הארכנו לעיל סוגיא ב בכפילות זו הקיימת במושג שליחות יד . לביאור זה בשיטת ר' חייא כר יוסף אף מתיישבת מאליה תמיהת הראב"ד בחידושיו כאן : " ותימה הוא לדעת ר' חייא בר יוסף , אם כן בפשיעה נמי שיכחישוהו לומר בו שפשע ישלם שנים " ? וכוונתו להקשות , שבכתוב הנזכר בגמרא כטעמו של ר' חייא נזכרה ...
אל הספר