חזרתה של הביקורת החברתית להקשרה היסודי מתרחשת באמצעות חזרה אל הגוף ואל הקוסמוס , ובהחלט באמצעות החזרה אל המודעות ההמונית ואל המנהגים , אבל גם אל צורות של שיח ציבורי מעודן יותר , שכלתני יותר . אבל העניין האקדמי החדש ואפילו האופנתי ב"גוף" אינו זהה לגופניות , והוא אינו ביקורת גלומה . כאשר הוא דן בעובדה כי הגוף הופך למוקד התיאוריה החברתית , ט . טרנר מבחין ב"נטייה להתעלם מאופיו הראשוני של הגוף כפעילות מוחשית , לטובת שימת דגש על הגוף כייעוד שיח תפיסתי . ניתוק שורשיו החברתיים של הגוף , הפיכתו לנושא דיון דמיוני חסר גשמיות ותפיסתו כאינדיבידואל טרנסצנדנטאלי חסר תכונות אישיות" , 1994 ) עמ' . ( 28 ליון וברבאלט מעלים טיעון דומה : "ייצוגו של הגוף בדיון האקדמי משקף בצורה מהותית את אידיאולוגיות הגוף המצויות בצורת ההתנסחות הצרכנית והרפואית ... הטיפול האקדמי בגוף בקרב החברה אינו רואה אלא חפץ חברתי , במקום מקור פעיל של תהליכים ומנהגים חברתיים" , 1994 ) עמ' . ( 54 אין ביקורת דומה על הטיפול בקוסמוס בשיח הציבורי הנוכחי ; החריגים המהותיים היחידים הם ניסיונותיו החלוציים של סטיבן טולמין , ( 1990-, 1982 ) ופרט ...
אל הספר