אפשר להבחין בפדגוגיה החדשה הזאת של חידוש החיוניות בעבודתם של פרשנים בני ימינו , היכולים כבר לתאר את מסלולם של מנהגי הנוכחות החושית , של המיזוג או האיחוד האינטראקטיבי ושל הדמיון המבצע אינטגרציה מחודשת . מעמדת התצפית של הפסיכו דינמיקה האישית , רכיבי המיסטיקה שאותם מציין מרקור ( 1999 ) נראים בעיני צופים אחדים לפחות כתופעות היסטוריות , קולקטיביות , אקולוגיות ומבניות . דייוויד אברם ( 1996 ) מציג את בן הכלאיים הזה של ביטוי נבואי של מנהגי חידוש החיוניות ופרשנות אנליטית , אפילו אקדמית . שתי הסוגות יחד יוצרות את ההרמנויטיקה של החוויה , אשר במידה הולכת וגוברת תופסת את מקומה של הפוסט מודרניות , אפילו במשמר המאסף האקדמי . ה"זרם" שאברם רוצה הוא אקולוגי , " הזנה" מ"מקורות החיים" של הסביבה . "החפצת הטבע" יוצרת מחסומים סביב האני , אשר למעשה דומה יותר ל"ממברנה" מאשר לאובייקט . גוף נושם וחש מעיין זה מוריד את המחסומים האנושיים , החייתים והצמחיים ומאפשר התכווננות של כניעה פתוחה ויצירתית לעולם . האנימיזם החדש הזה מבוסס על הדדיות ביחסים ועל תפיסה של "השתתפות" בזרם התופעות . החוויה קודמת לתיאוריה בגוף המרגיש...
אל הספר