ביסודה של תאוריה זו עומד הרעיון שהאדם הצוחק חש נעלה על האדם שהוא צוחק לו . יש כמה גרסאות לתאוריה זו , ואחת הדומיננטיות שבהן טוענת שהצחוק הוא כלי להנמכה אקטיבית ( השפלה ) של האדם שצוחקים לו . לתאוריה זו חסידים רבים . בפרק הזה אדרש לכמה גרסאות של תאוריית העליונות וההנמכה . הראשון שהעלה תאוריה זו על הכתב היה אפלטון ( המאה החמישית לפסה"נ . ( בדיאלוג פלב 1 ס הוא מביא מדבריו של סוקרטס , המתאר את הצוחקים והמגוחכים ( אלה שמהם צוחקים : ( והחלשים שבהם אשר אין בידם לנקום את נקמתם לכשיהיו לצחוק , להם תקרא מגוחכים . ואילו החזקים , שיש בידם לנקום נקמתם , את אלה תכנה מסוכנים ושנואים [ ... ] שכן , אי ידיעת עצמם של החזקים הריהי שנואה ומכוערת באשר הן במציאות והן על הבימה , לא לבעליה בלבד היא מזיקה , אלא גם למי שחי 6 בצדה ; ואילו באיוולת חסרת הכוח מתגשם לעינינו טבעו של המגוחך . כלומר , סוקרטס מבקר את אלו הצוחקים לבני אדם אחרים וטוען שהנזק שהם גורמים הוא נזק לסביבה כולה . במקום אחר מתבטא אפלטון ביתר ביקורתיות כלפי הצחוק הנובע מקלקלתו של האחר . בספרו פוליטיאה טוען אפלטון שיש להרחיק משומרי הארץ כל מה שעלול ...
אל הספר