הטיעון המרכזי שהצגתי הוא שהפרטה המגשימה את ייעודה המוצהר לשפר את יעילות השירות הציבורי ואיכותו היא הפרטה המלווה בהצברה . הפרטה שכזו נעשית באמת לטובת הציבור מאחר שאינה גורעת מזכויות הפרט בעידן ההפרטה . בראשית הספר שאלתי מהו הדין אשר מוצדק יהיה להחיל על הגופים המופרטים ? ניסיתי להשיב כי כאשר הגוף המופרט - במיוחד בתחומי orar racr ובהקשר של שירותי רווחה , בריאות , חינוך וכליאה - פועל בכובעו השלטוני ציבורי , ראוי שיחול עליו משפט שירות הציבור , המוציא מן הכוח אל הפועל את תפיסת ההפרטה כהצברה . טענתי כי ההצברה נתמכת לפחות בשתי הצדקות עיקריות : האחת טמונה בסכנה הגלומה בגופים המופרטים כמעין שלטון פרטי . ההצברה מוצדקת מטעם זה כדי לשמור על האופי של מדינת ישראל כדמוקרטיה חוקתית . היא מהווה כלי להגבלת כוח שלטוני זה , ולמעשה כלי לריכוך השלטוניות הטבועה בגופים המופרטים . ההצדקה השנייה טמונה בסכנה הגלומה בהפרטה ובעיקר בגופים המופרטים לאמנה החברתית הישראלית . ההצברה מוצדקת מטעם זה כדי לשמר את אופייה של מדינת ישראל כמדינת רווחה , ובעיקר כדי להבטיח את הקיום בכבוד של הפרטים בה . תפיסת המדינה כשותפות , אשר ...
אל הספר