בשנים האחרונות אנו עדים למגמה בלתי מתפשרת של הכרה בזכויות האדם וחיזוקן . מקומן של זכויות האדם במערך המשפטי הוכר על ידי בית המשפט העליון מאז ימיו הראשונים , והוא קיבע זכויות , כגון חופש העיסוק וחופש הביטוי , ודרש כי כל פגיעה בהם תתבצע רק באמצעות הוראה חוקית מפורשת . התרחבות הפסיקה לסוגיות ערכיות , והנטייה לפרסם החלטות שיפוטיות בעלות השלכות רחבות חיזקו מגמה זו . עם זאת , בתקופתנו המילה האחרונה נותרה בידי המחוקק . עליית המדרגה המשמעותית אירעה בשנת 1992 עם חקיקת חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו , וחוק יסוד נוסף : חופש העיסוק . ' מהפכה חוקתית' זו העשירה את השיח בנושא זכויות האדם . בעקבותיה התיר בית המשפט לבטל כל מעשה חקיקה חדש העומד בסתירה לזכויות היסוד המוגנות . התפתחויות אלו חלו במקביל לחקיקה ענפה המגינה על זכויות ומגזרים , כגון שוויון זכויות האשה , זכויות בתעסוקה ועוד . אין ספק כי נכון וראוי להעמיד את זכויות הפרט כאמת מידה חשובה ללגיטימיות של מעשי המדינה , אולם אין די בכך בלא אכיפה . הרי לא יתואר ממשל תקין אשר אינו שוקד על אכיפת החוקים המגינים על זכויות אלו . בל נשכח כי שלטון החוק אחראי הן ל...
אל הספר