אני מבקש לשוב לעולם המילולי , אך במישור ההפשטה האנליטית ובהתאם להיגיון הבא . העליתי תחילה את הסברה שיש לכלול מושג מובהק של מרחב במושג המבדה : מרחב הטלתו הדמיונית של גוף הכותב אל תוך חלל יצירתו . משמע , בהקשר הזה : הגוף , על שבריו הדמיוניים והתגלמויותיו המגוונות , הגם שהוא אינו מזוהה בהכרח עם גוף האני , מהווה מין צופן מרחבי של הכוחות האוחזים בו . בהמשך , בעקבות מושגי הפנטזמה ועבודת החלום , העליתי את ההשערה שלפיה קיימת הומולוגיה מבנית בין מימושה הבלתי מודע של התשוקה לבין גילומה הטקסטואלי . משמעות הדבר היא שבהשראת מושג הכתיבה , ניתן בהחלט לקרוא את התשוקה שבכתב כסימן , כעקבה של מאוויים עמוקים ומודחקים . שתי הנחות אלה . S . Freud , Essais de Psychanalyse , op . cit ., p . 206 נ . Ibid ., p . 221 מתלכדות לכדי מסקנה אחידה : אם אכן החלל הטקסטואלי הוא חלל דימויי , שברי הגוף האמורים מנפצים את הדימוייות הזאת , כמי שאומרים : "יש גוף , בכל מקום ואתר " . עתה נוכל לקשור בין הגוף ( בהקשר המבואר ) לבין האות . מהו גוף זה , לפי פרויד ? "גוף אשר יש 39 לחשוב עליו כמהווה כולו אזור ארוגני " , או בניסוח מפורט...
אל הספר