מושג המשמש היום על כל צעד ושעל , אך אני מבקש להשיבו למקורו הרעיוני : ההגות הסטרוקטורליסטית והפיתוחים המתודולוגיים שבאו בעקבותיה , כאשר המהלכים הנרחבים ביותר , הרדיקליים ביותר ואין להכחיש - גם הפוליטיים ביותר - היו פרי עטה של ז'וליה קריסטבה . מאז ומתמיד , גם אם חולקים על מקור ההשראה ( מתת האל , תולדה משפחתית , השפעת הסמים וכיו"ב , ( אין ספק שמושג "מרכזיותו של היוצר" הוא הוא המאפיין העיקרי של החשיבה על אודות היצירה . היוצר הוא בבחינת מלאות המגלמת מלאות שקדמה לו ( בחלל ובזמן , ( ובתקופת יצירתו , הוא צמוד לבלי הפרד לפרי הגיגיו . המרחב והפרספקטיבה מצומצמים עד מינימום , שטוחים לחלוטין : שולטים הניתוק ההיסטורי והמסתור , ולנוכח שלמותה הבלתי אמצעית של היצירה , כל הדרכים והמלאכות תפלות , מותנות , שואפות לאפס . לעומת כל אלה מושג הטקסט , בהקשר המבואר כעת , חוזר למקור : טקסט , קרי טקסטורה , מרקם , מארג . ואם כך , לצד האורג עצמו נמצא את חומרי אריגתו , את העבודה המושקעת ( כי הטקסט הספרותי אכן ראו . Seuil , coll . Tel Quel , 1974 Seuil , coll . Tel Quel , 1969 ; Lei revolution dulangage poetique , Par...
אל הספר