הספרות העברית בימי הביניים כמעט שאינה עוסקת באלמנות . מעטים ביותר הם הסיפורים על אודות אלמנה כפוית טובה . נמצאו לנו רק שתי יצירות שבמרכזן אלמנה בוגדנית . האחת היא נדר אלמנה , שכתב אן מימון גליפפה בספרד במאה הארבע עשרה , והיא תיאור מעשיה של אלמנה עליזה , ששכחה את אבל אישה . יצירה שנייה היא סיפור "האלמנה , "מאפזוס שבספר שעשועים ליוסף בן מאיר אבן זבארה , והיא הסיפור האחרון במחרוזת סיפורי הנמר והשועל , ובו מובאת רעת האישה לשיאה . הסיפור אפוף כולו ברוח גרוטסקית דמונית ומדגיש את השטני שבאישה , שגם מן המתים אינה מניחה ידה , ואין מפלט ממנה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא . 2 הסיפור הזה מופיע בגרסאות שונות בספרותנו ' ובספרות העולם , והיה פופולרי בספרות העתיקה , בספרות המזרח ובספרות ימי הביניים . ייתכן כי מקורו בהודו . פטרוניוס פרסם אותו בסטיריקון שלו , ומכאן עבר כנראה לכל 3 הספרויות בימי הביניים . 1 הסיפור מוזכר ברמז בתוספות לקידושין , פ , ב . עוד הוא מופיע בספר המעשיות , מהדורת גסטר , מספר 442 בחלק האנגלי , עמ' 176 י וכן שם , עמ' . 268 הוא רווח גם בספרות העממית . על הנוסחים השונים של הסיפור ראו שוו...
אל הספר