שוב קרא אלוהים ליונה ללכת אל נינווה . הפעם ציית יונה , עבר ברחובות העיר הגדולה והכריז שעוד ארבעים יום נינווה תיחרב . כששמעו זאת אנשי נינווה הם חזרו בהם מדרכיהם הרעות - שטיבן מעולם לא התחוור די צורכו - הכריזו תענית ולבשו שק ואפר , מאחרונת יצאניות השוק ועד המלך עצמו . אפילו על הבהמות נכפה צום . כשראה אלוהים שאנשי נינווה תיקנו את דרכיהם הרעות באמת ובתמים קם מכיסא הדין , התיישב על כיסא הרחמים וקרע את גזר דינם . בינתיים המתין יונה במדבר , בסמוך לעיר . מצבו היה קשה למדי . החום במעי הדגה שרף את בגדיו וחרך את שערו שנשר כמעט כולו . אלוהים הצמיח לו שיח קיקיון שהצל עליו מעט , אבל לאחר יום שלח תולעת שכירסמה את הקיקיון ושוב לא היה לו צל . השמש המדברית חרכה את עורו הפצוע , נחילים של זבובים ויתושים כיסו את גופו ונמלים ופרעושים אכלו את בשרו . כשנודע לו שנינווה לא תיחרב הוחמר מצבו , שכן הרגיש שכל השליחות שטלטלה אותו בניגוד לרצונו מביתו , תלשה אותו מחייו וגרמה לו סבל רב , היתה לשווא . הוא גם הצטער על הקיקיון , שאותו למד לחבב בזמן הקצר שבילו יחד . אלוהים הוכיח אותו ואמר לו : אתה חסת על הקיקיון ואני לא אח...
אל הספר