רק אז הגיע תורו של עולם העשייה , מקומם של הכוכבים , הגלגלים שבהם שובצו הכוכבים , בעלי החיים , בני האדם והמזיקים למיניהם . זה היה זמן הבריאה של העולם הזה , העולם השפל , התחתון . בשלב הזה היה מקומו של העולם מלא בתוהו שמעליו שט חושך דחום . אלוהים ריחף על פני התהום , רפרף על פני התוהו והבוהו והתחיל לדבר . מתוך שתיקת הנצחים , מתוך דממת העידנים האילמים , נשמע קול . והקול , שברא את עצמו בדיבורו , אמר : יהי אור . אז הפשיל אלוהים את שמלתו ואור ראשיתי , מופלא , אור מלאכים ענוג ושברירי בקע מתחתיה והסתמן מעל חשכת התהומות . האור רעד והשתקף במים העתיקים , השחורים , עד שכמעט נבלע בהם . נרכן אלוהים והבחין אותו מן התהום שתחתיו וקרא לו יום , ולחשיבה קרא לילה . אלא שהאור ההוא היה כה יקר מציאות , כה ראשוני וחד פעמי , שאלוהים התחרט על שהחיל אותו על העולם , אולי משום שהאור ההוא היה פשוט אלוהי מדי וכך קשה היה להבחין בין העולם לבין האל שברא אותו . לכן שמר אלוהים רק מעט ממנו לשמש אותו בבריאת השמים ולהאיר את ששת ימי המעשה , ואת השאר גנז עבור הצדיקים לעתיד לבוא , בסוף כל הימים . גם מעט האור ההיולי שהשאיר אלוהים ...
אל הספר