אבל אחרי רבי יודיל בא יצחק קומר , שהתגבר על כל המרחקים והפירכות וההיעתקויות שנעטפה בהן ארץ ישראל , קם , אזר עוז , חצה אפלות וימים ומרחבי שיכחה וזיכרון רעלי ויאוש , ונסע כבר באמת ובתמים לארץ , ששכנה עוד כמדומה אי שם במזרח . זה יצחק קומר שבאברהם בזמנו הניח את ארצו ואת מולדתו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות בה , ועוד לפני כן לא עבר יום שלא הגה בה . היא נצטיירה לו כנווה ברכה וכל יושביה ברוכי אלוהים , מעוטרת תבואה , מעוטפת זיתים וכרמים , שטופת תכלת ומצויצת רינה וחמדה , ארץ שאנשיה יושבים לעת ערב תחת גפנם ותאנתם ויודעים שלווה של ממש , לא בשמים אלא כאן , בעולם הזה , ולא בעתיד רחוק אלא בהווה הנוכחי , החמקמק הזה . כמו יצחק קומר באו רבים שניסו להפוך את הגעגועים על הארץ לאהבתה בפועל וביקשו לברוא אותה מחדש כמולדת , כמקום וכבית . הם רצו לרעות צאן כאברהם ולחפור בארות כיצחק . אבל הארץ , שנחבאה תחת תועפות יריעות של קדושה והררי קורים של עזובה , חמקה מאלה שחשבו שבארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות . הם ביקשו לראות אותה כמות שהיא ולאהוב אותה כך . הו ארצי מולדתי , הר טרשים קירח , שורר לה טשרניחובס...
אל הספר