בעת החדשה התעמעמו גם הגעגועים . היהודים חזרו סוף סוף למולדת שאותה עזבו , לאור כשדים , לבבל , לאלכסנדריה , שנקראו כעת גם אלזס , פרוסיה , בוהמיה , קושטא ועדן . הם אהבו את ארצם ואת מולדתם , גם כשארצותיהם אהבו אותם פחות , ואת הארץ המובטחת דחקו אל הקצה המדומדם של האופק . גדול מספרי הסיפור החדש היה הרמן כהן . איננו צריכים מקום , אמר , איננו זקוקים בכלל לקיום גשמי , שכן אנחנו חיל החלוץ לחינוך האנושות כולה לאוניברסליזם , לקוסמופוליטיות . איננו צריכים מקום , איננו צריכים מרפסת לשבת בה , תאנה בחצר , גפן בחלון , כי אנחנו מונותיאיסטים , אלוהים תמיד מתרחק מאיתנו ואנחנו תמיד הולכים לקראתו , תמיד מעפילים להתקרב אליו , מכל מקום בו אנו נמצאים , משום מקום בו אנו נמצאים , כי אנחנו עם עולם , כי אנחנו מצויים במאמץ מוסרי מתמשך לתיקון אדם ותיקון עולם , כי אנחנו ההולכים לפני המחנה ולכן הגלות היא מצבנו הקיומי הנצחי . לכן עלינו להישאר בגלות , הגלות היא עצם מעצמנו . איננו יכולים ואיננו רוצים אחרת , הרעים כהן הזקן בקולו . עלינו לסבול ולברך על הסבל , להיות תלושים ועקורים מבית ומארץ ולשמוח על כך . אנחנו , היהודים ,...
אל הספר