העת החדשה לא היטיבה עם המלאכים . ההוגים היהודיים הרציונליסטים , דתיים וחילוניים כאחד , נטו להמעיט את מעמדם וחשיבותם של בני לוויה שונים לאלוהים , עד כדי ביטולם המוחלט . אבל פה ושם עוד פרפרו המלאכים בשמיה של היהדות המודרנית . אחד האחרונים בהם שנראה היה מלאך ההיסטוריה שעליו סיפר ואלטר בנימין . הוא זיהה אותו בתמונה של הצייר פאול קלה . המלאך הניצב שם מביט באימה לאחור , עיניו קרועות , פיו פעור וכנפיו מתוחות . פניו מופנות לעבר . שם , היכן שאנו מדמים לראות שרשרת של אירועים , הוא רואה שואה אחת יחידה הצוברת ללא הרף עיי חורבות ומטילה אותם לרגליו . הוא היה רוצה להשתהות , לעורר את המתים ולאחות את השברים , אבל רוח סופה באה מגן העדן ונאחזת בכנפיו , כה עזה עד כי אין בכוחו לסגור אותן . סערה זו דוחפת אותו ללא הרף כלפי העתיד אשר לו הוא מפנה עורף , בעוד ערימת החורבות גדלה והולכת לעיניו עד השמים . סופה זו , אמר בנימין , היא מה שאנו מכנים קידמה .
אל הספר