עם התנופה הציונית נדמה היה שגם השכינה שבה ומתחדשת מתוך מאווייהם המתפרצים של משוררי המהפכה . פה תהא השכינה שורה , שוררו המשוררים , והיא כמו הסירה מעליה את תועפות קורי העכביש , את הקליפות העבשות , הבלות , המתפוררות מזוקן , את גופות השדים הנפזרים לקמח מר באוויר הספקני . היא התנערה , פקחה עיניה , זקפה את ראשה כלא מאמינה , שבה לחיים , אפילו נעמדה על גב אריה כמו האשרה , כנזכרת בעבר כה עתיק שכבר כמעט לא ניתן היה לדמות אותו . המשוררים העבריים הביטו בה בעיניים כלות ולחשו בגרון ניחר מגלות ומרוח עקרה אל האלות העתיקות שנדחקו למדור החלומות האסורים של היהודים , חלומות על תענוג ורוך , נחמה ובית . נפלאות לי , מה נפלאות עינייך אסמךגדים , שורר טשרניחובסקי ; ויונתן רטוש חגג את שיבתן של חווה ושל העשתורת אל הארץ הקדומה : אבל היו גם כאלה שראו אותה נותרת מאחור . ביאליק ראה אותה מסתופפת בקרן זווית בבית מדרש שמם , עזוב מלומדיו . כולם כבר הלכו לעולם החדש שמעבר לים , לארץ החדשה , ורק היא נותרה לבדה , עזובה ורועדת , בוכה על דפי הגמרא שאיש לא קרא בהם עוד . בבכיה שמע ביאליק את צליליה האחרונים של קינה עתיקה מאוד , מ...
אל הספר