( 1897-1833 ) ברהמס , אשר במשך כל ימי חייו נאבק על הכנעת הצורה הגדולה לרצונו הבונה והמעצב , מצא בליד את הפורקן להשראתו הספונטאנית השופעת . האיש הסגור והמחוספס , שכל חשש מפני היחשפות הטיל בו אימה , חש עצמו מוגן מאחורי המסווה של דבר המשורר : אין הוא בבחינת מתוודה , כי אם אך ורק בבחינת פרשן לווידויו של אחר . מתוך תחושת מוגנות זו בחר את תמליליף . מי שנמלט כל ימיו מפני האהבה בהתגשמותה , מייחד לכיסופי האהבה את חלק הארי של תפוקתו בת מאתיים השירים . נושאי מפתח אחרים הם המוות , על פניו השונות , וההתרפקות על עולם הילדות ועל הבית שאבד ואיננו . ביצירתיו הקוליות הגדולות - כגון הרקויאם הגרמני ( תנ"ך בתרגום לותר , ( שירת הגורל ( הלדרלין ) או רפסודיית אלט ( גיתה ) - הכרנו את ברהמס כמי שמקפיד על בחירת תמלילים מן המעלה הראשונה , שבהם כל שורה וכל פסוק נותנים כיסוי מלא לגושי המצלול המקהלתי והתזמורתי . לא כן בבחירת הפיוטים לשיריו , שבה נהג באמות מידה מקילות : בתמורה להד שבהזדהות - לעתים בזכות התחושות המצטברות סביב מלה יחידה כגון '' היימאט" - "בית" - מוכן היה להתעלם מחולשות אלה או אחרות באיכות השירית וליטול...
אל הספר