דורית ירושלמי / תיאטרון המוות והמחשת ההעדר: על דפוסי הבימוי של חנוך לוין

הקדמה עבודת הבימוי הראשונה של חנוך לוין הייתה יעקוב 1 וליז נסל ( הקאמרי וצררתא . ( 1972 , מאז ביים לוין את מחזותיו בדרך כלל בעצמו ' והוכיח עצמו ככימאי מעולה שפיתח שפה תיאטרונית ייחודית . על ההצגה כתב בועז עברון : זוהי מלאכת בימוי ומשחק מדויקת כשעון , מחושבת לפרטי פרטיה ... נכון וקולע כל כך סגנון המשחק שבו בחר לוין . כל השלושה ( זהרירה חריפאי , אלברט כהן ויוסף כרמון ) נעים כבובות , מדברים באיטיות ובבהירות מכאנית , ברווחים שווים בין המילים . תנועותיהם זוויתיות , כאילו משכו אותם בחוטים , וגם קווי תנועתם על הבמה מותווים בזוויות ישרות ... מכאניות זו , לקול צלילים ( אלכס כוגן ) 2 שקצבם זהה עם קצב התנועה והשיחה , יוצרת אפקט היפנוטי כמעט . בשנים 1999-1972 ביים לוין עשרים ושניים ממחזותיו , ואותם בלבד : "אני מביים את עצמי - ואין לי עניין לביים מחזות של אחרים - מפני שאני 3 חושב שכתיבה ובימוי הם תהליך . 'אחדי יוסף כרמון הסביר ש'יהצד החזותי הוא הגרסה הכתובה האחרונה של המחזה , לכן חנוך מעדיף גם 4 . "לביים זהרירה חריפאי מספרת שהמליצה ללוין לביים טקסט של צ'כוב , למשל , ואחרי שלושה ימים שהקדיש למחשבה ,...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד