אימהות רבות בסיפורי המקרא מתמודדות עם שאלת חיים ומוות - האם יחיה או ימות בנן . אך לרוב האם נעלמת מן הסיפור עם מות הבן או עם החלמתו . לא כך האבות . במקרים של מות הבן , האב , המצוי לרוב במרכז הסיפור המקראי , מתואר כמתמודד עם עובדת מות הבן ואפשר לראות כיצד האבדן משפיע על המשך קורותיו של האב . ישנם במקרא ביטויים טקסיים להבעת אבל שהיו נפוצים גם במזרח הקדום : כנען , אוגרית , מצרים וכדומה . הם כללו את קריעת הבגד , פריעת שיער , גזיזת שיער הראש ושיער הזקן , התפלשות בעפר והעלאת אפר על הראש , ישיבה על הארץ ובכי על המת . הבכי , בדרך כלל , לא היה ספונטני . הוא היה חלק מטקסי המת . הביטויים 1 הטקסיים לא שיקפו את תחושת האבדן האישי . לדעת טרנר , טקסים אלו נתנו גושפנקה ציבורית למצב החדש שנוצר בחיי האבל . אנו נדון בתיאורים שבהם האבל עובר ממצב של הורה למצב של הורה שכול . ההורים מתמודדים עם הפרדה באופנים שונים . הם מבטאים באופן אישי וייחודי את התייחסותם למוות שאינו כדרך הטבע - מותם של בנים .
אל הספר