בספרו "אני ואתה" לא זיהה עוד בובר באופן גורף שכזה את המצב הנפשי המיוחד המכונן את התפיסה האחרת ב"אתה" עם אהבה , אלא הבחין בין הזיקה הדו שיחית ובין האהבה הדו שיחית . הבחנה זו מתוארת באופן הבהיר ביותר במסתו " דו שיח" , ( 1932 ) והיא אף מתחדדת במסתו "ליקוי האור , "האלוהי ולפיכך אפתח בשתיהן ואעבור אחר כך לספרו "אני : "ואתה ועל אחת כמה וכמה אין הדו שיח והאהבה שניים שהם אחד . איני יודע אף אדם אחד בדורות העולם , שעלה בידו לאהוב את כל בני אדם שנפגש עמם בדרכו . ברור : אף ישוע הנוצרי אהב מקרב ה"חוטאים" את קלי הדעת , את החביבים , שעברו על החוק , ולא את החמורים , הנאמנים לתורת מורשה , שחטאו נגדו ונגד בשורתו ; ברם יחסו יחס ללא מיצוע היה לאלה ולהללו כאחד . אין להקיש את האהבה לדו שיחיות . אבל אהבה ללא דו שיחיות , הווה אומר : ללא הקבלת פנים של אמת לאחר , ללא הגעה אליו וללא שהייה במחיצתו של האחר , היא האהבה השוהה במחיצתו של עצמו , ושמו של סמאל נקרא אליה . ( דו שיח , ( 130 כאן היחס הדו שיחי הוא היחס ללא מיצוע , ואילו האהבה היא תוספת מסוימת על היחס הדו שיחי , שאין לתבעה בכל מצבי החיים וביחס לכל . "אתה" ב...
אל הספר