תפיסתו האקטיביסטית של בובר את האדם כבורא במציאות וכ"מחולל בה דבר" היא מנה ובה דחיית תפיסת תורת הכלי הקבלית ככלי מקבל בלבד וראייתו בעצמות — אמנם מצומצמת — הפועלת באורח חופשי במציאות . במסתו " אלהים והנשמה" ( קב ) כרך בובר בדין את תורת הצמצום בתורת האור והכלים , ובמסתו "ספינתה , שבתי צבי והבעש"ט" הוא כרך את מעמדו של הכלי בקבלה עם מעמדו של האדם במציאות : תורת הקבלה , שהחסידות שיקעה אותה בבנינה , התיקה את בוא הרע אחורנית לתוך מעשה הבריאה עצמו . לבת האש של חסד הבורא משתפכת בשפעתה על פני 50 על "היצר לחולל דבר" ראו בובר , על המעשה החינוכי , . 243-240 הדמויות הקמאיות , ; "הכלים" "הכלים" אינם מחזיקים מעמד בפניה , הם " נשברים" — זרם האש הולך וניתז ל"ניצוצות" אין סוף ... אף כי לא נאמרו דברים אלה בקבלה מפורש , הרי אין ספק שתורה זו כוללת את הדעה , כי ניתנו לאותם כלים קמאיים , כמו לאדם הראשון , כוח תנועה משלהם , עצמאות , חירות , ולו חירות וו בלבד לעמוד בפני זרם החסד או לא לעמוד בפניו . ואף אמנם חטאו של האדם הראשון נראה כאי החזקת מעמד , ככישלון : הכל מסור בידו , כל שפע החסד , גם עץ החיים אינו אסור ע...
אל הספר