האדם כנברא בצלם נושא בתוכו את הגעגוע ל"אתה" ואת הרצון להתקשר אליו , כפי שאלוהים רצה בזיקה במחשבת הבריאה שלו . ברם עולה מדבריו של בובר , שהאדם כנברא בצלם הולך בדרכיו של אלוהים לא רק מצד הדחף הקיים בו , "אתה"ל אלא גם מצד היותו יוצר , בדומה לאלוהים , מציאות של ר ח ק המאפשרת הופעתו של עולם והופעתם של עצמים עצמאיים מולו . בכך הופך האדם מעין , "בורא" המעמיד תחילה דברים מולו ומכונן עמם אחר כך מגע . בדרך זו נקנית לנו הדעת , ששורש ישות האדם אינו פשוט אלא כפול , ונבנה בתנועה כפולה , לומר שתנועה אחת משמשת מקדמה לחברתה . נכנה תנועה ראשונה בשם ריחוק שמבראשית ואת השנייה בשם כניסה לזיקה . תדע שהאחת משמשת מקדמה לחברתה , שאין אתה יכול להיכנס בזיקה אלא עם יש שמרוחק הוא , וביתר דיוק י עם נכח שנקנתה לו עצמאות . והרי אין נכח עצמאי אלא לגבי האדם . ( רחק וזיקה , ( 118 מה אלוהים בורא עולם כך האדם "בורא" עולם , כי "אין עולם אלא במקום שכנגד יש אחד ניצבת לעצמה מערכת ישות , עומד נכח עצמאי" ( רחק וזיקה , , ( 120 והאדם הוא המעמיד עולם מולו על ידי פעולת הרחק . בתחום האנושי מתבטא פועל זה של האדם בכך שהוא מכיר בבן מינ...
אל הספר