הופעתה של משנתו הדיאלוגית של בובר בשלהי העשור השני של המאה העשרים הייתה כרוכה בנסיבות אישיות , בנסיבות היסטוריות , בהשפעת תורת החסידות עליו ובהשפעתם של הוגי דעות בעלי נטייה דיאלוגית ' , והיא הקרינה אור חוזר על יחסו ליהדות ולחסידות 2 ועל דרך פירושו אותן . בתקופתו הדיאלוגית אפיין בובר את מגעו הדבק של החסיד עם העולם ועם אלוהים כיחס של אני ואתה ( בפרדס החסידות , הקדמה , ו , ( והעמיד בכלל את ייחודו של עם ישראל לא על הרעיון המונותאיסטי , "אלא מה שהורה את זיקת הדיבור אל אל זה , אמירת 'אתה' אליו , עמידת פנים אל פנים עמו" ( ספינתה , ט . ( יחסי אני ואתה בין האדם ואלוהים הם גם אבן פינה בפרשנות המקרא של בובר ובתורת ההתגלות שלו . הצדיק כעמר האמתי אין ספק שמקור השראה חשוב וראשון עבור הגותו הדיאלוגית של בובר היה היחס האינטימי והעמוק שבין הצדיק לחסידיו . יחס זה לא הוגבל לתחום העיוני שבין מורה לתלמיד , אלא נגע בעצם נשמתו של החסיד וכוון להעלאתה ולגאולתה . מדבריו של בובר עולה שנתוודע למקור השראה זה לא מלימוד של מקורות , אלא מאירועים בחייו שנקשרו בחסידות . במסתו "דרכי אל החסידות" תיאר בובר חוויית ילדות של...
אל הספר