עיקר מרכזי שבובר ייחס לחסידות ושהופנם בהגותו הדיאלוגית הוא אידיאל הדבקות ( ישו , חסידות , גנוסיס , , ( 122-121 או כפי שהגדירו שלום "התקשרות אינטימית עם אלוהים" ( שלום , דבקות , . ( 325 אפתח , אם כן , בהצגת הדמיון שבין אידיאל הדבקות לאידיאל ה"אני , "ואתה ובסעיפים הבאים ארד לפרטים ואעסוק בבחינה מפורטת יותר של טיפולוגיית הדבקות של בובר בהשוואה לטיפולוגיות של דבקות בחסידות . אפיונו של בובר את הפער בין הקבלה לחסידות כפער שבין גנוסטיקה לדבקות , והעמדתו את מהותה של החסידות ואת ערכה על יחסי הזיקה שבין שמים וארץ ( הוראותיו של הבעש"ט , ; 172 בפרדס החסידות , הקדמה , ו , ( מעידים שבובר זיהה את הדבקות עם היחס "אני . "ואתה הזיהוי בין מצב של התקשרות בין "אני" ו"אתה" למצב של דבקות מתבטא גם בדבריו של בובר ש"הדבקות היא עבודה בלתי מסויגת שאנו עובדים את האלוהים כמוליות , כ'נכח "' ( ישו , חסידות , גנוסיס , . ( 116-115 "הכפילות העמוקה" ( אני ואתה , ( 14 של שתי צורות היחס "אני ואתה" ו"אני ולז" חופפת במידה רבה את שני מצבי היסוד בחסידות המתוארים כדבקות ובהיעדר דבקות . כפי שבחסידות הפך עקרון הדבקות לתביעה ראשונ...
אל הספר