לאור הצגתה של המיסטיקה ב"אני ואתה" באורח גורף כתופעה שלילית המנוגדת למטרת הבריאה ולתכלית האדם מפתיע למדי שבובר הציג אותה בתקופה מאוחרת יותר , ( 1945 ) על רקע דיונו בזיקה , בדרך מורכבת יותר ואמפתית יותר , ושהוא שב להציגה באמצעות פרדיגמה שלילית ופרדיגמה חיובית . זאת משום שניתן היה להניח שבספרו "אני ואתה" עדיין נושאים תיאוריו חותם מיסטי מסוים במסגרת תהליך השתחררותו ממנה , ואילו בתקופה שבה הוא ביקש לבסס את הגותו באופן אנתרופולוגי פילוסופי יישאו תיאוריו את השדה הדיאלוגי אופי "מתון" יותר ואולי אף רציונלי יותר והדיון בזיקה על רקע הדיון במיסטיקה יידחק לקרן זווית , ולא היא . במסתו "אלהים , "והנשמה שהתפרסמה לראשונה באוסף מסותיו "בפרדס החסידות" בשנת , 1945 דן בובר במיסטיקה בהעמידו אותה שוב למבחן באספקלריה של תורתו הדיאלוגית . במסה זו מתוארת המיסטיקה כ"סוג מופלא של הדתיות" ( אלהים והנשמה , צז , ( ובדברים אלו שבים אנו למעשה לספרו של בובר "וידויים אקסטטיים" שמן העשור הראשון של המאה העשרים . הניסיון המיסטי מתואר כ"ניסיון , "האחדות ובובר הבדילו במפורש מ"התבוננות , "האחדות שבה יש הפרדה לעצם מסתכל מכאן ...
אל הספר