אצל ילדים , בהבדל ממבוגרים ומתבגרים , הפגנת רצון להתאבדות היא פיתרון לא רק למצוקתו של הילד , אלא למערכת המשפחתית כולה . נטיות ההתאבדות , כמו גם סימפטומים אחרים אצל ילדים , הם בעלי תפקיד חיוני ביצוב המשפחה , ולכן צפוי שהמשפחה לא "תוותר" על נטיות ההתאבדות של הילד , כדי שלא לחשוף את הבעיה המוסווית . ללא טיפול משפחתי מקיף , שנועד לשנות דפוסי התנהגות בתוך המשפחה , יהיה קשה להביא לשינוי בנטיות ההתאבדות של הילד . התנהגות כזו לובשת צורות רבות . אחת הצורות השכיחות ביותר היא הפניית תוקפנות כלפי הילד בעל נטיות ההתאבדות . התוקפנות מתבטאת בהאשמות שונות המופנות כלפיו , או בהדגשה חוזרת ונשנית של בעיותיו וחולשותיו והשוואתו לילדים אחרים בתוך המשפחה . כך גוברת תחושת הדחיה של הילד מצד המשפחה . נוכח גילויי דחיה אלה , על המטפל לנקוט כבר בתחילת הטיפול עמדה ברורה של הגנה על הילד מפני התוקפנות והדחיה . הגנה זו יכולה להתבטא בצורה סימבולית , בכך שהמטפל מושיב את הילד בקרבתו הפיסית , או בצורה ממשית ואקטיבית , על ידי דחיית ההתקפות והבהרת רגשותיו של הילד והתנהגותו . אולם , ההגנה על הילד אינה צריכה להפוך להתקפה על ה...
אל הספר