הלם האובדן הוא מהמם . הוא מושך אחריו כמעט את כל קשת תגובות הצער : ( 83 ) הלם , קיפאון , חרדה , עצבות , כעס , זעם , אשמה , האשמה , ועייפות . הילד השכול חש בדידות , כמיהה , אפאטיה , אובדן תחושה , חוסר ישע , ואובדן אחיזה במציאות . הוא עובר שינויים גופניים חריפים , חזיונות שווא , חלומות בלהה , חוסר מנוחה , הפרעות בשינה והתעסקות כפייתית באדם האהוב . הוא מרגיש כאב ומחאה , תאבונו אובד והוא נצמד אל הנשארים . דפוסי תגובה אופייניים אחרים הם החיפוש אחר הזיכרונות , חיפוש האדם האהוב בבל פינה אפשרית , שיחזור כפייתי של הרגעים האחרונים , והיצמדות אל חפצים . לעיתים מופיעה גם החוויה הפרדוקסאלית של הקלה . האמונה הרווחת , כי הילד "אינו מבין" אובדן מהו , וכי ההגנה הטובה ביותר עבורו היא לעטוף אותו במעטה של הכחשה , הסתרת העובדות או יפויין — משוללת כל יסוד ופועלת בדיוק בכיוון ההפוך . גרולמן ( 84 ) מבאר בפשטות את תמונת התגובות האפשריות של ילדים לאובדן . מובן בי התגובה תלויה בגיל הילד ובבשלותו . למרות ההבחנות התיאורטיות לגבי הגיל , ההסתכלויות הקליניות מאשרות בי יש דימיון בתגובות כמעט בכל גיל . אחת התגובות השכיח...
אל הספר