הגננות מתלבטות לעתים אם להתערב בחיי הקבוצה של הילדים או להניח אותם לנפשם . ההתלבטות נעלמת כשהן עדות להתנהגות אלימה בין ילדים . כמעט שלא נראה גננת שתישאר שוות נפש בזמן שפעוט נושך או מורט שיער של פעוט אחר . אנו מכירים את התסכול הרב שחשות הגננות למראה "שעון" על זרועו של פעוט שננשך זה עתה . סבל או כאב של ילד מגייס מיד מאיתנו המבוגרים את הצורך לגונן . לגננות אין כל התלבטות או ספק ביחס לתפקידן וחובתן להגן על כל ילד מפני פגיעה , בעיקר מפני פגיעה פיסית . אך מה לגבי מריבות וקונפליקטים שאינם מלווים בגילויי תוקפנות כה בולטים - האם יש להתערב ? ומה לגבי משחק משותף ? או ניסיונות של ילד להצטרף לקבוצה המגוננת על מרחב המשחק שלה ודוחה אותו ? במהלך מחקר במשפחתונים בישראל ( צור , ( 1992 נערכו תצפיות בפעוטות ( בני 20 30 חודשים ) בזמן אינטראקציות חברתיות ביניהם . התצפיות בילדים התמקדו ( א ) בהתנהגויות פרו חברתיות , כגון , משחק משותף , התחשבות בזולת , גילויי אמפתיה ודאגה לזולת ; ( ב ) בקונפליקטים ומריבות , כגון חטיפה של צעצוע , דחיפה , התגרות . 'וכד תצפיות נוספות התמקדו בהתנהגות המטפלות כשהיו עדות למצבים ה...
אל הספר