אחת הטענות המוכרות בישראל היא שרוב העניים בישראל אינם ממש עניים כיוון שאינם רעבים ללחם . בטענה זו יש מן האמת , לא רק משום שהעוני הוא יחסי , וממילא בארצות מפותחות אינו מתבטא ברעב , אלא גם משום איפיון של חלק מן הקבוצות המובילות בעוני . שיעורי העוני הרשמיים אצל חרדים נעים בין 50 ל 60 אחוזים , אולם אוכלוסייה זו מאופיינת בערבות הדדית ובמוסדות קהילה תומכים . הילדים נהנים מיום לימודים ארוך , ארוחות חינם והסעות . המבוגרים מקבלים סיוע קהילתי לדיור , למזון ולבריאות , לכן העוני אצלם אינו כה חמור . גם מגזרי המיעוטים פועלים בחלקם במשק כלכלי אוטרקי ( מחליפים מוצרים אחר עם השני , ( לכן הם נהנים בדרך כלל מאספקת מזון גם לחלשים שבתוכם . גם בעיית הדיור פחות חמורה בקרבם , בגלל הבנייה המשפחתית חמולתית . עוני משמעותי ניתן לראות דווקא בקרב הקשישים , שקרוב לשני שליש מהם נמצאים מתחת לקו העוני לפני קצבאות , וכרבע לאחר הקצבאות . אלה סובלים באמת מעוני ומתקשים אפילו לספק את צרכי עצמם במזון בסיסי , בריאות בסיסית וכדומה . דומה הדבר גם בקרב משפחות ללא מפרנס כלל , או עם מפרנס אחד שהכנסתו נמוכה . שם המצוקה הכלכלית קשה...
אל הספר