החל משנות ה 70 נמצאת ישראל בקונפליקט רצוף וקשה , האם עליה לפעול נגד אש"ף וממשיכיו ברשות הפלשתינית ובכך לחזק קבוצות אחרות , בדרך כלל קיצוניות יותר , או לפעול עם אש"ף ובכך להחליש את הארגונים הקיצוניים יותר . היתרון התיאורטי של אש"ף נבע בדרך כלל מהיותו תנועה חילונית יותר מאחרות , שלהלכה ניתן להגיע איתה להסכם . אולם חסרונה של תנועה זו היה ברמת האמינות הנמוכה שלה , ובכך שמנהיגיה היו אולי גמישים יחסית בנושאי הפליטים ואפילו ירושלים , אך לא הסכימו לוותר ולו על מטר אחד משטחי , 67 מלבד חילופי שטחים סימטריים . תנועת החמאס הייתה ידועה כקיצונית ורדיקלית יותר , אך גם מגובשת יותר . כך שבמאזן האימה אפשר היה להגיע איתה להסדרים של יציבות מוגבלת בזמן . זאת ועוד , קיצוניותה אפשרה לישראל להימנע מן הצורך לדון בוויתורים טריטוריאליים מהותיים בשטחים הכבושים , תוצאה ראויה לדעת רוב גורמי המרכז והימין . בשנות ה 70 פעלה ישראל בתקיפות נגד ראשי הערים של אש"ף , פיטרה אותם ואף סילקה אותם מן האזור . במקביל סייעה ישראל לתנועות הדתיות הקיצוניות ובכך הניחה למרבה הצער יסוד להקמת החמאס . ב 1990 תמך שמיר בהחלשת אש"ף , והס...
אל הספר