דווקא רעיונות רלטיוויסטיים כמו אלה של פפה , מאחר שהם רוח הזמן , הפכו מנשא נוח להובלת הוויכוח האקדמי אל תוך הספירות הפופולריות והפופוליסטיות של הוויכוח התרבותי והפוליטי . יצחק לאור מבקש לעשות לספרות את מה שפפה מבקש לעשות להיסטוריוגרפיה . הוא מבקש ללמד אותנו שהספרות כחלק מ"הנרטיב הציוני " היא אחד האמצעים ששימש את הציונות בדיכוי "האחר" הפלסטיני , ובהצדקת הדיכוי הזה בעיני עצמה . כך , אומר לאור , מכרנו לעצמנו את הסיפור על דבר היותנו צודקים ונאורים , וכך הפכה הספרות העברית את הפלסטיני , במקרים שבהם לא מחקה את זכרו כליל , ליליד אקזוטי בנוסח האוריינטליות הרומנטית של הקולוניאליזם . "קולוניאליזם" היא מלת המפתח כאן , שכן לאור , בעקבות פפה , מבקש לעשות אדפטציה למקרה הציוני של הדגם שהציע אדווארד סעיד להבנת היחסים בין המעצמות הקולוניאליות המערביות לקולוניות שלהן . אינני מבקש להיכנס כאן לפרטי הוויכוח סביב השאלה באיזו מידה מאפשר דגם שעוסק במעצמות בעלות קולוניות רחוקות להבין את היחסים בין התנועה ציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית - שתי תנועות הנאבקות על אותו חבל ארץ לחיים ולמוות - ואף לא לשאלה כיצד התמודד...
אל הספר