שני הסוגים השונים של כתיבה שמכנים אצלנו "שפה , "רזה הם בראש וראשונה , כך נדמה לי , תגובה לחוויה הפוסטמודרנית המרכזית של התפוררות תחושת המשמעות . קל יותר לראות את הדברים אצל אלה מבין הכותבים הנוטים לערבב מציאות באי מציאות , ריאליזם בפנטסיה . אבל ברשימה זו אני מבקש להתמקד באגף האחר של הכתיבה בשפה הרזה - מה שכבר כונה "ריאליזם , "מינימליסטי שהוא קרוב יותר ללבי - ולנסות לראות את האופן שבו הוא מגיב לאותה חוויה עצמה . לצורך זה אני מבקש להיתלות באילן גבוה , במספר האמריקאי החשוב והמשפיע , ריימונד קארבר . הדבר הראשון והבולט ביותר לעין הוא שהבחירה הלשונית של קארבר - שפה שהיא לא רק "רזה" כי אם ממש ספרטנית - היא קודם כל ניסיון להציל את מה שניתן להציל מן היחסים בין עולם ובין שפה , בין מסמן לבין מסומן . ההיצמדות אל אוצר המלים הפשוט ביותר , ואל התחביר האטומי ( ויחד עמה , חשוב לא פחות , ההתרחקות מקלישאות , ( היא כשלעצמה ניסיון להגביל את הכתיבה לתחום הצר של מה שניתן לומר במידה של וודאות . קארבר כאילו אומר לנו שיש מעט מאד שאפשר לומר בוודאות , אבל - וזה העיקר - המעט הזה ישנו וחשוב לומר אותו . זהו , כך נדמ...
אל הספר