יום מתעלם מסבך השאלות שמעלה סוגיית הרגישות ומניח כי הדרך לשיפור הטעם היא ברורה , וכי פנינו תמיד אל השמש העולה . ככל שאנו מתקרבים להסכים לשיפוטיהם של בעלי הטעם הרגישים יותר מאתנו , כך אנו קרבים אל שיפור הטעם ושלמותו . ומתי נדע שאמנם פלוני הוא בעל רגישות גבוהה משלנו , וכי תחושתו ורגישותו עדותן אמת ? יום מתרשם מהסיפא שבסיפורו של סנשו : המפתח עם שרוך העור בתחתית החבית המצדיק את הטענה בדבר טעמי הלוואי . אלא שסיפא זה מעלה שאלות נוספות : האומנם יש מבחן אמת מעין זה לטעם האסתטי ? מהו המבחן שיקבע איזו יצירת אמנות היא היפה ביותר , או איזו נערה ראויה ( באמת ) לכתר מלכת היופי ? מתי מתרוקנת החבית המטפורית כדי להמציא לנו את העדות המכרעת לאמינות הטעם של הזולת ? והאם יש עדות מכרעת ? חוש הטעם ( האסתטי ) איננו עוד חוש הנוסף על חמשת החושים שיום מכנה אותם גופניים . הוא אמנם מושפע מכושר מפותח של החושים הרגילים ( חוש הטעימה במקרה של היינן , וחוש השמיעה במקרה של מכוון הפסנתרים , ( אך גם מדקות הדמיון ויכולת ההבחנה בייחודם של תבניות וצירופים מורכבים . יכולת הבחנה זו עשויה להתפתח ולהשתנות מתוך התנסות ותשומת לב מ...
אל הספר