במשנתו של לייבניץ אין הדיכוטומיה בין תחושה להכרה חדה כמו במשנתו של דקארט או בזו של שפינתה . לנקודה זו יש השפעה מכרעת על התייחסותו ליפה , ועל האפשרות להבין את היפה מתוך שיטתו . לא במקרה היה באומגרטן , ( Alexander G . Baumgarten , 1714-1762 ) פילוסוף מבית מדרשו של לייבניץ , הראשון שהעלה את הרעיון בדבר אסתטיקה כדיסציפלינה פילוסופית עצמאית . לייבניץ אינו רואה בשכל ובתחושה כשרים הנבדלים באופן מהותי , אלא הבדלי דרגה בלבד . ההבדל בין מה שאנו מכנים 'תפיסות חושים' ו'הבנות שכליות' הוא בדרגות הבהירות הגבוהות של אלו האחרונות לעומת הראשונות . אולם גם דרגות הבהירות הנמוכות מציגות משהו אמתי , ממש כפי שראייה מעורפלת או מטושטשת קולטת את תווי המתאר של האובייקט הנצפה , גם אם במידה בלתי מספקת . בחיבורו ( Leibniz 1989 , 23-27 ) Meditation on Knowledge , Truthand Ideas מציין לייבניץ את האינטואיציה האמנותית כדוגמה לידע בדרגת בהירות נמוכה . האמן , אומר לייבניץ , יודע מה נכון ומה בלתי נכון בעבודתו , אך כשהוא נדרש לנמק או להסביר את קביעתו , כל שהוא יכול לומר הוא שבעבודה חסר דבר מה שאין הוא יכול להגדירו . כלומר ...
אל הספר