עד המאה השבע עשרה אפשר למצוא הגות על היופי שזורה בהגות המטאפיזית . הגות זו מושפעת בעיקר מהמסורת הפיתגוראית והאפלטונית . פלוטינוס ( Plotinus , 205-270 ) תיאר את היופי כהשתקפותו של העולם האידאי בעולם הגשמי . על כן סבר שהיופי מתבטא באור , בבהירות ובכל מה שנראה כמקרב אותנו אל העולם השמימי . אוגוסטינוס הקדוש ( St . Augustine , 354-430 ) הבין את היופי הארצי כביטוי לסדר מתמטי אלוהי . תומס אקווינס ( 1225-1274 Thomas Aquinas , ) קשר את היופי עם הטוב וראה בו ביטוי לפרופורציות נכונות ( טובות . ( פלוטינוס ייחד חיבור נפרד לסוגיית היפה ואילו אוגוסטינוס ואקווינס הסתפקו בדברים מקוטעים השזורים בהגותם התאולוגית . המאה השבע עשרה היא תקופת הפריחה של המטאפיזיקות הגדולות המבקשות להקיף הכול ולהבין הכול , ודווקא באלה בולט בהיעדרו הניסיון להבין את תופעת היפה . הפילוסופיה של המאה השבע עשרה ביקשה להתנתק מדפוסי החשיבה המסורתיים , ובעיקר מתפיסת הטבע האריסטוטלית , ולחפש התחלות חדשות שיובילו אל הידיעה הוודאית באמצעות התבונה . עם המרד במדע האריסטוטלי נתחזקה העמדה המפרידה בין תחושה , רגש ושכל כרשויות נבדלות ומובחנות ה...
אל הספר