שירת הקודש לא היתה לה כמעט הזדמנות לנסח את עקרונותיה הביקורתיים . גם כאשר חידש משה אבן עזרא את הז'אנר של תורת השיר העברית עשה זאת בעקבות תורת השיר הערבית . בספר הפואטיקה שלו הוא בחן בעיקר את שירת החול העברית — מקיבלתה של השירה העברית החצרנית ; בכל החיבור כולו לא הביא אף לא בית אחד מתוך פיוט , אף כי הדגים את דבריו על פי כמה עשרות בתי שיר מתוך שירת החול . אבל גם הפואטיקה הזאת של משה אבן עזרא , שהיא המפותחת ביותר בסוגה , מתמקדת בעיקרה בתורת הקישוטים ובריטוריקה ומעט מאד כעקרונות השיר . נדמה שבימי הביניים לא היתה מודעות וגם לא היו כלי ביקורת הולמים , כדי לתאר באופן ממצה את העקרונות האסתיטיים של שירה , שלא לדבר על הלכי רוח , ורקמה מטאפורית , להבדיל מן העיסוק בבתי שיר בודדים ומן ההתייחסות לפיגורות לשוניות וריטוריות המשמשות בהם . הזדמנות נדירה לחדור אל הפואטיקה הבלתי חדירה של שירת הקודש ואל העקרונות הכלליים המנחים אותה עולה בפנינו מפיו של אחר מן היוצרים הפוריים ביותר במקצוע זה , ואשר יצירתו היא גם מעין סך וסיכום לכל האסכולה הספרדית בתור הזהב שלה — אברהם אבן עזרא , המשורר והפרשן הנודד . מדובר כ...
אל הספר