הכלל שגמירת הדעת לכל קניין של זכויות היא אומדן לפי גמירת דעתם של רוב בני אדם לקניין זכות כזאת , ולא גמירת דעתם הממשית של הקונה והמקנה שלפנינו , כשהיא שונה מזו של רוב בני אדם , כלומר גמירת הדעת היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית , מבאר מפני מה אין המשפט בתלמוד מכיר במושגים של "מעין חוזים" או קניין שהוא " עשיית עושר ולא במשפט" ולפיכך בטל , שכן הוא פותר את הבעיות שמושגים אלה מנסים לפתור , במושג של גמירת הדעת האובייקטיבית . אדם העושה טובה לחברו שלא מדעתו , אין חברו יכול לומר לו : מה שעשית בשבילי היה בחינם , שהרי לא ציוויתיך לעשותה ולא גמרנו בדעתנו ליתן וליטול טובה זו ולא הסכמנו לה , אלא על כורחו חייב מקבל הטובה ליתן לעושה הטובה שכר בשבילה , לפי מה שרגילים רוב בני אדם ליתן בשביל טובה כזו שלא רצו בה מתחילה . ועל פי מה יתחייב מקבל הטובה ליתן שכר זה ? על פי גמירת הדעת האובייקטיבית , אין מעשה הטובה בעל כורחו של מקבל הטובה שונה מגמירת הדעת בכל קניין אחר , שאם רוב בני אדם גומרים בדעתם להתחייב הרי החיוב נגמר ושוב אינם יכולים לחזור בהם , גם כשיחיד זה לא גמר דעתו להתחייב , אבל לא גילה דעתו זאת קודם המ...
אל הספר