— נא ] שם הלשון . — לשונו של רוב המקרא לא נקראה בימי המקרא בשם . "עברית" למעשה אין אנו יודעים איך נקראה בפי דובריה . המקראות היחידים , שיש בהם ציון שם , הם מסוף זמנה של מלכות יהודה . במל"ב יח'כו'כח ; ישי לו , יא , יג , היא נקראת "יהודית" ' בניגוד לארמית' אך קשה להניח ששם זה ללשון היה השם הכללי בימים ששימשה גם במלכות ישראל ( עיין להלן ני . [ הכינוי "יהודית" חוזר בנחמ' יג'כד' אך ניגודו ל"אשדו דית" ' שוודאי לא היתה לשון מיוחדת' מוכיח שהכוונה לא לשמות של לשונות' אלא ללשון היהודים וללשון האשדו דים . יש' יט'יח מזכיר אותה בשם שפת כנען' אך ספק אם היה זה השם שבפי העם או כינוי של מליצה . בימי חז"ל קראו לה "לשון מקרא" ו"לשון הקודש" ' בניגוד ל"לשון חכמים" ' העברית המדוברת בזמנם' וכן גם קראו לעברית בכלל "לשון . "הקודש השם "עברית" מופיע לראשונה כשם לשון בספרות חז"ל' אבל שם הוא מציין בעיקר את הארמית המדוברת בפי היהודים' ואולי אותה בלכד . שם זה היה מקובל מאד בכמה צורות יווניות על סופרים שכתבו יוונית ורומית' ואצלם ציין בעיקר את לשון הקודש , וכן ציין שם זה את לשון הקודש אצל כותבי העברית בימי הביניים'...
אל הספר