ראיון עם חנוך ניימן ( ריאיינה והקליטה ו דליה לשמן , תשמ"א ) בשנת תרע '' ט ( 1919 ) התקבלתי כמורה כבית הספר תחכמוני בירושלים , בתנאי שאקבל על עצמי להורות בכיתה . 'א לא היה קיים ספר הדרכה למורה , וגם הסמינרים שהכשירו את המורים לא הכינו את חניכיהם במידה מספקת לכיתה זו . עמדתי בפני קשיים רבים . אני עצמי למדתי בחדר לפי השיטה הישנה נושנה , המתחילה באותיות א , ב , ג , ד ; 'וכו קמץ אלף א , קמץ בית כ וכר — וכשגמרו את כל האותיות בקמץ עברו לפתח , אחר כך לצירה , לחיריק , לחולם ולשורוק וכן הלאה . בחדר לא היו ילדים רבים , לכל היותר עשרה . הרבי היה קורא לכל אחד מהילדים , ומקדיש לו מספר דקות . הילד היה חוזר , ואחר בא אל הרבי . שאר הילדים חיכו והשתוללו . כך לימד אותנו הרבי במשך שלוש שנים . כמורה קיבלתי את הספר , "ספרנו" שיצא לראשונה לאור בתרע"ט . על פי הספר הזה למדתי ששיטת הא"ב פסולה , ובכלל אין ללמד את שמות האותיות והנקודות . צריך להתחיל במלים שלמות . התחלתי כמלה "נר" על פה . בית הספר היה קרוב , "שנלר"ל ושם היה בית חרושת לרעפים . הייתי קונה פחים שלמים של חימר ( במקום פלסטלינה ) והפכתי את הכיתה לכעין ב...
אל הספר