היה הייתה ילדה קטנה — חנה'לה . תפרה לה אמא שלה שמלת שבת חדשה ; שמלה יפה לבנה . והנה בא יום שישי . השמש כבר נטתה לשקוע . חנה'לה התרחצה לכבוד השבת , לבשה את שמלתה החדשה ושמחה מאוד . שמחה היא , שמחה אמא שלה . יצאה חנה'לה מן הבית לטייל קצת , לשחק . ראתה את עדנה הפרה שבה מן המרעה . ניגשה אליה חנה'לה , החליקה בידה את צוואר הפרה ואמרה : "רואה את , עדנה , את שמלת השבת החדשה , שתפרה לי אמא " ? שמחה עדנה , הוציאה את לשונה ורצתה ללקק . אך חנה'לה אמרה : לא , עדנה , עכשיו אסור ; השמלה " ... הלכה חנה'לה הלאה . ראה אותה זוזי , הכלב המנומר , ורץ לקראתה בנהימה : הום , חנה'לה הקטנה ... הום , הום ... אמרה חנה'לה : "רואה אתה , זוזי , את שמלת השבת החדשה שתפרה לי אמא " ? שמח זוזי , הרים את רגליו הקדמיות ורצה לקפוץ על חנה'לה , להתרפק עליה . אך חנה'לה אמרה : "לא , זוזי , עכשיו אסור ; השמלה תתלכלך " . כך טיילה חנה'לה , גם שיחקה . וכשרצתה כבר לחזור , ראתה מרחוק איש יוצא מן החורשה . והאיש עמד , הסיר מעל גבו שק משא וישב על הארץ לנוח . קרבה חנה'לה , וראתה שהאיש איש זקן , ופניו וגם שערותיו הלבנות מכוסות זיעה ; התעי...
אל הספר