החשש מפני השימוש המופרז בדרך הלימוד החדש והמושך של התוספות , מפני הפלפול המוגזם ומפני הבלטתה של חריפות יתירה , היה נחלתם של יוצרי השיטה החדשה ומניחי יסודותיה י . חשש זד , היה מכוון בעיקרו לדרך הטיפול בתלמוד גופו , ואמנם ביקורתם העצמית הצילה את רובם —אם לא את כולם ולא תמיד — מפני השתקעות בדיוקים של מה בכך ומפני עשיית הטפל לעיקר . הם החיו את התלמוד , ותוך עמידה על דרכו המשיכו ביצירתם על פי דרכו , אבל לא העמידו את עצמם במקומו . כשם שהראשונים שביניהם רשב"ם , ר"ת והריב"א דנו מתוך התמודדות נחרצת בדברי המפרשים שקדמו להם , כך נהגו תלמידיהם לגבי חידושי רבותיהם . העורכים והחותמים אספו , סידרו , הרכיבו וערכו את הקבצים שהגיעו לידיהם , אבל עדיין אינם עושים את הראשונים ואת תוספותיהם כמקורות העומדים בפני עצמם שיש לטרוח לתרצם וליישבם .- קנה המידה כלפי הראשונים , הנקוט בידי בעלי התוספות עד לעורכים ולחותמים הוא אחד ויחיד ו תרומתם להבנת התלמוד ולפירושו , לבירור ההלכה ולפתרון בעיותיה . ברם , כפי שהראינו בפרקים האחרונים , כוח היצירה הפרשנית המקורית נידלדל ופסק עם סופה של המאה הי"ג . במקומו באה פעולת איסוף ...
אל הספר