חלוקת הכרוז בין כותלי האוניברסיטה " הפעם האחרונה שבה ראיתי את הנס ואת סופי היתה ב 18 בפברואר " , סיכמה טראוטה לפרנץ את זכרובותיה עם תום המלחמה . "וילי גראף ואבי עזבנו את אולם ההרצאות עשר דקות לפני סיום ההרצאה של פרופסור הובר , כדי להגיע בזמן לקליניקה הנוירולוגית . הם הופיעו מולנו עם מזוודה ליד שער הזכוכית . מיהרנו , לא דיברנו הרבה , קבענו להיפגש אחרי הצהריים . בחשמלית חשנו לא בנוח : מה עושים השניים האלה באוניברסיטה חמש דקות לפני תום ההרצאות ? וילי משך בכתפיו , אבל חש אי שקט . הוא התענה במהלך השעתיים שבהן הרצה פרופסור בומקה על נוירולוגיה . על פי רוב וילי נרדם בהרצאותיו , אבל היום הוא נע וזע לכל עבר בחוסר מנוחה . סוף סוף השעה אחת . וילי הולך לקסרקטין ואני רצה לאוניברסיטה . מולי מופיעים סטודנטים . 'עד השעה אחת השערים היו נעולים' — 'כרוזים' — 'לקחו שניים' — ואז אני פוגשת את המורה לצרפתית שהכיר את הנס , והוא מבהיר לי , 'אוי , אוי , הם הוציאו אותו , ובחורה צעירה , קטנה ושחורה' — הוא התכוון לשערות החלקות של סופי . 'כמו רוסייה' — אותה הוא לא הכיר . ועכשיו אני לא רצה יותר , ברור לי מה עלי לעשו...
אל הספר