- חומצת חומץ , ( acidum aceticum ) שכבר נודעו שימושיה ( למאכל ולרפואה ) בימי קדם . החומץ שבמקרא בא מן היין או מן השכר' וכמותם אסור היה על הנזיר ( במי ו'ג . ( כפי הנראה הפיקו את החומץ על ידי שהפסיקו את תסיסתו של היין ( או של השכר ) לפני גמר זמנה . במצרים ובמיסופוטמיה היו עושים חומץ מתמרים' מענבים וזגים' וגם ממיץ הגומא . ( Cyperus papyrus . ) במצרים נזכר חמץ בשמו זה באונומסטיקון של אמנאפי ' וכנראה שאול השם מן העברית . בימי בית שני היה החומץ שביהודה פטור מן המעשרות מפני שחזקתו מן התמד ( תוס' דמי א'ב ' ( שהוא יין שהוכן מן הזגים שנשארו לאחר הפקת התירוש . חומץ מהול היה משמש למאכל ( רות ב'יד ; והשווה האוונגליון למרקוס טו'לו ; יוחנן יט'כט'ל ; אדר"נ נו"א' פ"כ , מהדי שכטר' ' ( 71 וזו היתה דרך שימושו גם במיסופוטמיה . כן שימש לביטול רעלים שבגוף וגם כמרכיב ברפואות שונות . לשון המשל והחכמה תפסה בחומץ מצד תכונותיו המזיקות לגוף לצייר בו את מידות הכסילות והרשעה ( תהי סט'כב ; משיי-כו ; כה'כ . והשווה לכאן ישיא'יז ; וכן בדברי חז"ל , ב"מ פג'ב : חומץ בן יין . (
אל הספר